טוביה ריבנר: סתיו בשדרה
על בד-סתווי נותר עלה תמים,
חיוור, גלמוד ברוח-הימים.
אך עת מבט האוהבים אותו גילה
גאל את כל גוניו מארץ הקסמים.
זהו שיר בן בית אחד, ועדיין מלא וגדוש בחוויה דחוסה ובהלך נפש ואווירה מסוימים הבאים לידי ביטוי גם בטבע וגם בנפש, ואולי הטבע משקף משהו שעובר על הנפש.
איך המשורר מצליח לעשות זאת?
נתחיל דווקא מהסגנון ומהמקצב
בשיר חריזה בסופי שלוש השורות מתוך ארבע השורות: תמים, ימים, קסמים. החריזה מהדקת את המבט השלם על השיר ומקשרת בין השורות השונות. העברית היפה שבה נכתב השיר רק מחזקת את ההערכה לטוביה ריבנר, ששפת אימו הייתה גרמנית, ואשר עד גיל 26 כתב שירים בגרמנית.
תוכן השיר
הכותרת
הכותרת - "סתיו בשדרה", כבר מכתיבה את הלך הרוח המשתקף בשיר, הלך רוח של סתיו, עצבות של סוף הקיץ וציפייה לגשם, סגריר ועננים אפורים. שירים כאלה שכיחים בשירה הרומנטית האירופאית שריבנר הכיר, ואת הלך הרוח הזה אפשר לפגוש גם בשיריו של אברהם בן יצחק, למשל בשיר "בודדים אומרים":
יום ליום ינחיל שמש דועכת
ולילה על לילה יקונן.
וקיץ אחר קיץ ייאסף בשלכת
ועולם מצערו מתרונן.
לפנינו ענף של עץ סתווי, כנראה עץ שבשלכת, שרק עלה אחד נשאר עליו ("בד" הוא ענף). העלה "תמים" ומשמעות המילה איננה זו שאנחנו מכירים, אלא הכוונה ל"שלם", כלומר - נשאר עלה אחד שלם (לדוגמה - אנחנו אומרים שחיכינו למישהו שעה תמימה).
בשיר אווירה של בדידות ומסכנות, הנוצרת על ידי מקבץ המילים "נותר, גלמוד, חיוור", וכישראלים אנחנו שומעים כאן הד לשירו של ביאליק - "צנח לו זלזל... נשל הפרי, הפרח כבר נשכח - שרדו העלים - ירגז יום אחד הסער - ונפלו ארצה חללים".
אנחנו נפגשים כאן בכלי שירי אפקטיבי הנמצא בידי משוררים וסופרים, ואשר מאניש את הטבע, יוצר אנלוגיה בינו לבין רגשות בני האדם ובכך מעניק לו עומק. המשורר כותב כי עלה העץ חש בדידות, אך ברור כי העלה אינו חש דבר, אלא המשורר המסתכל עליו.
עד כאן התממשה משמעות הכותרת, שלפיה השיר עגמומי, סתווי, מלנכולי, ברוח כותרת השיר וברוח שירו של ביאליק.
אבל הנה מגיע מהפך בשיר
פתאום, בשורות שלוש וארבע של השיר, קורה משהו חדש ושונה לחלוטין ממה שקרה בשתי השורות הראשונות. בשורות האלה שבחציו השני של השיר יש מבט של אהבה, יש תגלית, יש גאולה, יש צבעים ויש קסמים. המשורר ריבנר הצליח בשתים עשרה מילים מלאות משמעות לשנות לחלוטין את אווירת השיר. העלה היה חיוור וגלמוד, והנה התאושש והתחיה. מה החיה אותו? החיה אותו מבט מבחוץ ולא סתם מבט, אלא מבט של אוהבים.
וכאן הולך ריבנר עוד צעד קדימה. לא רק שהטבע לובש רגשות אנושיים, אלא שנוצרת זיקה מפורשת בינו לבין בני האדם, שהרי אהבת אנשים מחיה את העלה. ומתברר שהמבט האנושי הזה אלכימי - הוא הופך מתכת פשוטה לזהב. הוא הופך את העלה החיוור לעלה טווסי ורב-צבעים; ואלה אינם סתם צבעים, אלא צבעים מכושפים ובעלי קסם. ומהי אותה ארץ קסמים שהעניקה אותם לעלה העץ? אפשר להניח כי זו ארץ האהבה שבה שוכנים האוהבים.
מחמם את הלב לראות שריבנר מחובר למסורת השירה המפוארת שלנו, ובמקרה זה - לשירו של שלמה אבן גבירול:
כתב סתיו בדיו מטריו וברביביו ובעט ברקיו המאירים וכף עביו,
מכתב עלי גן מתכלת וארגמן לא נתכנו כהם לחשב במחשביו.
לכן בעת חמדה אדמה פני שחק רקמה עלי בדי ערוגות ככוכביו.
אבן גבירול כתב כי "לכן בעת חמדה האדמה...", ואילו ריבנר כתב כי "אך עת מבט האוהבים אותו גילה"; אבן גבירול האניש את האדמה, החומדת את השמים, וריבנר האניש את עלה העץ, הנגאל מבדידותו בזכות האהבה.
מכל מקום, השיר עוסק בסתיו אשר בלב האדם, ובאביב שבו. בשיר הזה, כמו בהרבה יצירות אומנות, אנחנו פוגשים בכוחו חורץ הגורלות של המבט בחיי האדם. לבני האדם יש צורך חיוני בקיום קשר ביניהם, וצורך זה מתחיה כאשר האדם פוגש את מבטו האוהד של הזולת והאחר. למבט הזה חשיבות שאין לה ערוך והוא יכול לתקף את תחושת האדם בכל רגע נתון ולהעניק משמעות לחייו ולמעשיו.
המבט יכול להיות מבט קונקרטי, והוא יכול להיות גם מבט מטפורי, לאמור - תגובת האנשים הסובבים אותנו למעשינו ולרגשותינו. ריבנר מעניק למבט משנה תוקף בהיותו מבט של אוהבים, מבט שמוציא מהעלה הבודד החוצה את החלק הצבעוני והקסום שבו, אותו חלק שהיה חבוי כאשר העלה היה מוקף בסתיו ובקור.
כך, סיטואציה אנושית שמתחילה בתחושת בדידות עמוקה, מתהפכת לטובה והופכת לצבעונית וקסומה.
וייתכן שהיה צריך לקרוא לשיר - "סתיו שהפך לאביב".
תמיר דובי עורך וכותב ביוגרפיות וסיפורי חיים.
